יום ראשון, 30 בדצמבר 2007

מתוך פורום בתפוז: נטישת כלב בוגר באשקלון

ביום שני האחרון נסעתי על כביש 44 (כביש מהיר בין צומת נחשון לרמלה) כשלפתע הבחנתי בכלב בוגר עם קולר הולך בתשישות לצד הדרך, עצרתי את רכבי,פתחתי את הדלת והכלב פשוט נכנס לאוטו באטיות רבה. לקחתי את הכלב לבדיקת שבב ולשמחתי השבב נמצא והיה רשום על הוטרינר העירוני של אשקלון אך מכיוון שלא ענו באותה השעה בעירייה החלטתי לקחת אותו לעמותת תנו לחיות לחיות עד שימצאו בעליו, בעמותה לא היה כלוב פנוי ונאמר לי שיתפנה כלוב ביום חמישי,לקחתי את הכלב לפנסיון ושילמתי עליו ל 3 ימים מראש.יום למחרת הצלחתי לקבל את פרטי הבעלים ממאגר השבבים, התקשרתי והבעלים סיפר לי שהכלב היה אצלו מגיל 3 חודשים, שקוראים לו לורד, שהוא בן 10 ושהוא מסר אותו לחבר לפני 7 חודשים אך אינו מוכן למסור לי את פרטי החבר כי הם לא מדברים.הוא גם סיפר לי שעכשיו יש לילדים גור חדש “לבן ופרוותי” (ממש כך הוא אמר לי..) ושאינו יכול לקחת את לורד בחזרה. כל נסיונותי להסביר לו שהכלב לא ימצא בית חדש בגילו ושהוא פשוט ימות בכלוב עלו בתוהו.כמה שעות לאחר השיחה כבר הייתי בתחנת המשטרה והגשתי תלונה אך כולנו יודעים מה יקרה עם התלונה הזו…
ביום חמישי קמתי בבוקר עם דמעות בעיניים, ידעתי שאני הולכת לחרוץ את גורלו של לורד לתמיד…ידעתי שמהרגע שלורד יגיע לעמותה ויכנס לכלוב הוא לא יצא משם יותר..הגעתי לפנסיון ופשוט פרצתי בבכי, העובדים של הפנסיון ריחמו עליי ועל לורד והחליטו לנסות למצוא פתרון, הם טענו שיש להם שכן רועה צאן בעל מס’ כלבים שאולי יהיה מוכן לקחת את לורד אליו ולצרף אותו לחבורה, הם הבטיחו שהאדם הזה יטפל בו טוב, אמנם הוא לא יקבל שם ליטופים ונשיקות אך הוא יקבל חופש, אוכל, מים ותרופות במידה ויצטרך…באותו הרגע זה היה נראה לי פתרון טוב יותר מכלוב והסכמתי אך הבטיחו לי שהמצב הוא הפיך ואם ימצא פתרון טוב יותר לא תהיה בעיה לקחת אותו משם.
אני אוספת כלבים מהרחוב כבר שנים רבות ואני חייבת לציין שהסיפור הזה גמר אותי, מימי לא ראיתי כלב כ”כ מדוכא, הכלב פשוט גמור, כל הזמן שהוא היה איתי הוא פשוט עצם את העיניים ונאנח…רק נאנח..שעות זה מה שהוא עשנ העיניים שלו אמרו הכל, הכלב היה חסר אונים, תשוש ולא הבין מה קורה סביבו, כ”כ רחוק מהבית שהוא אוהב ומכיר…
אני לא חושבת שלורד יתגבר על הדכאון שלו איפה שהוא נמצא כרגע, אני חושבת שכדי שלורד יתאושש הוא צריך חום ואהבה ומקום להזדקן בו בכבוד , אך מי יקח כלב בן 10?
באתי לפה לבקש 2 דברים:
1. במידה ולמישהו מכם יש רעיון לגבי לורד אני אשמח לשמוע, לצערי הרב אין לי תמונה שלו, המצלמה שלי מקולקלת ומהפלאפון לא הצלחתי להוציא תמונות ששוות משהו..ככל הנראה הוא רועה גרמני מעורב עם רוטווילר,רגיל לחיות בחוץ, חי בסביבת ילדים אך איני יודעת הוא איתם.
2. כשהייתי במשטרה נוכחתי לדעת שאפילו שם לא מכירים את החוק נגד נטישת בע”ח, החוק אינו מוכר ואין אף אחד שאוכף אותו, הדבר מקומם אותי! נשבר לי! אני לא יכולה לקבל את זה יותר אני לא יכולה לקבל את העובדה שיש לי שם וכתובת של עבריין אך הרשויות לא עושות כלום.גורלו של לורד כנראה נחרץ אך צריך למנוע מכלבים נוספים להגיע לאותו המצב ואני אנסה לקחת את המקרה הזה, שהוא אחד מני רבים, עד הסוף… אני מקווה שמשטרת אשקלון תתייחס לתלונה ואני מקווה להגיע לבית המשפט עם בעליו של לורד, אני רוצה שכולם יראו וישמעו שלא עוברים על מעשים כאלו בשתיקה ושאדם שעובר על החוק יענש, אך יש לי הרגשה שהמשטרה לא תעשה כלום ולכן אני פונה אליכם…אנא מכם, אם יש פה מישהו שמכיר את המערכת ויודע איך הדברים הללו מתנהלים ומה עליי לעשות הלאה אני אשמח לשמוע, כל עצה תתקבל בברכה ואני מוכנה לעשות הרבה בשביל להצליח במאבק הזה..

יום שלישי, 25 בדצמבר 2007

פחים מוטמנים וחתולי הרחוב

אני רוצה לטפל בנושא חתולי רחוב בעיר. זה לא רק הפחים המוטמנים, למרות שהם החמירו את הבעיות. אין לי נתונים במספרים, אבל יש הרבה מאד דיווחים, עם ובלי שמות מאנשים שקשורים לנושא.

1)יש מספר רב של חתולים בעיר שהולכים ומתרבים כל הזמן.

2) לשירות הווטרינרי יש תקציב מסויים לעיקור וסירוס חתולי רחוב. הם אמורים לאסוף, לנתח ולהחזיר למקום. בפועל, זה קורה . ראיתי במו עיני ווטרינר שמגיע לכאן פעם בשבוע ומנתח כשניים עשר חתולים ביום.בעבר, ווטרינרים פרטיים בעיר גם עזרו, אך הפסיקו בטענה שהם מפסידים כסף. קצב העיקורים/סירוסים לא מספיק. לא קרוב למספיק. ולא מחוסר רצון של הרשויות, כנראה.

3)למרות האמור בסעיף 2, יש דיווחים רבים לגבי איסוף חתולים , כביכול לניתוחים כאשר החתולים האלו לא חוזרים יותר לשטח. לכן, מאכילים רבים חוששים לפנות לעירייה בבקשה לעיקור/סירוס חתולים בהם הם מטפלים, דבר הגורם לריבוי נוסף של החתולים.

4)אין לעירייה חתוליה כמו שיש לה כלבייה. לא בטוח גם שזה מהווה פתרון.

5)מאז הכנסת הפחים החדשים ברוב שכונות העיר, אני מקבלת דיווחים רבים על חתולים רעבים. בחלק מהמקרים זה גורם לחתולים להיות נועזים ותוקפנים. בחלק מהמקרים מדווחים על תחלואה ותמותה. יש אזורים בעיר שטוענים שיש ריבוי חולדות ועכברים בעקבות הפחתת כמות החתולים עקב הרעבה ומוות או נדידה לחיפוש מזון. השירות הווטרינרי מכחיש את כל הנ”ל.

6)מאכילי חתולי רחוב מתלוננים שכיום הם מוציאים סכומים גדולים יותר כדי להאכיל את החתולים בגלל הפחים הסגורים.

7)מאכילים רבים מתלוננים על הצקות והתנקלויות מצד שכנים ומצד השרות הווטרינרי.

8)אזרחים רבים מתלוננים על מטרדים שנגרמים בפינות האכלת חתולים(תלונות אלו לא נבדקו על ידי, בטח לפחות חלק מוצדקות).

9)העירייה עובדת על חוק האכלת חתולים ברישיון. למיטב הבנתי, זה אמור להיות “פריצת דרך” לכל הרשויות בארץ. לא יודעת כרגע איפה זה עומד. העמותה טרם גבשה דעתה אם אנחנו בעד או נגד חוק זה.

10)התקבלו דיווחים מאנשים שנאמר להם משהו בסגנון “אם תחתום שאתה אחראי לטפל בחתולים האלו…..” או “אם תסדיר רשיון לפינת האכלה ……” ומצד שני, התקבלה פנייה של אשה שמאד רוצה שהשירות הווטרינרי יתאמו איתה מקום האכלה ויתנו לה רישיון. לה נאמר שאין אפשרות כזאת בחוק כרגע. לא ברור מה באמת קורה, מה אומר החוק או התקנות, או אם אלו יוזמות פרטיות של עובדים שונים בשירות הווטרינרי.

11) העמותה שלנו (SOS חיות אשקלון) העלתה בפני השירות הווטרינרי מספר הצעות ובקשה לעזרה מול גורמי עירייה בנושא זה. ביניהן: תחנות “בנויות” למזון ומים בחסות חברה כלשהי שימקמו אותם בהנחיית השירות הווטרינרי. עזרה מהעירייה בסבסוד חלקי של מזון לחתולי הרחוב. הגברת קצב ניתוחי עיקור וסירוס.בדיקת הטענות של התושבים והמאכילים. בשלב זה, למרות שיתוף פעולה יעיל עם השירות הווטרינרי בנושאים אחרים, הכל נענה בשלילה.

12)העמותה פועלת כעת לארגן קבוצה גדולה של מאכילים ולנסות להשיג עבורם מזון דרך היצרנים במחיר עלות, כדי להקל על כיסם של המאכילים. ייתכן ונשלח בעתיד מתנדבים לעזור למאכילים.

זה מה שידוע לי כרגע בנושא. יש הרבה מה לעשות בתחום. הנושא כאוב ובעייתי בכל הארץ, לא רק כאן.

כלבים בכלבייה העירונית

הכלבייה העירונית היא מקום שלא באים אליו סתם לבקר. אנשים מגיעים לשם כדי למסור כלבים או לאמץ כלבים או לחפש את כלבם שאבד או נלכד. במקרה שלי, אני מגיעה, כחלק מתפקידי בעמותה – במטרה לנסות להציל כלבים.

בכל ביקור, קשה לי מחדש. עוד לפני הכניסה למתחם – שומעים המון כלבים נובחים ובוכים. מריחים ריח רע ומוזר, למרות שהמקום נקי – כנראה צירוף של הצרכים של הכלבים וריחות שהם מפרישים בגלל הפחד והלחץ. והתאים – תמיד מלאים. ואנשים – כל יום מוסרים כלבים.

אני רוצה מראש להדגיש, אני לא באה לסנגר פה על עובדי השירות הווטרינרית ובטח שלא על הווטרינר העירוני שלנו. אבל מאד קל ונוח לכעוס עליהם. הם אלו שמבצעים את העבודה שחורה . אבל מי שבאמת אשם, לדעתי, אלו האנשים שנוטשים כלבים ברחובות ומוסרים אותם בלב שלם לכלבייה העירונית . עושים את זה ללא נקיפות מצפון. בטוחים שפתרו את הבעיה בדרך הטובה ביותר.

ומה הבעיה?????תלוי. לפעמים נסיעה של חודשיים לחו”ל. לפעמים מעבר דירה. לידת תינוק. גיוס ילד לצבא.זוג חברים שנפרדו. גירושין. חוסר זמן. חוסר תקציב. כלב בעל אופי שזקוק לאילוף. גור שצריך חינוך כדי שלא יעשה “פיפי בכל הבית”. אנשים שלקחו כלב, לחודש או שנה או חמש או יותר, ופתאום לא נוח להם – מוצאים פתרון. הם לא היו חושבים למשל, לתחם אותו לחדר קטן בבית כי זה “צער בעלי-חיים” אבל אין שום בעיה מבחינתם שיהיה תחום בכלוב קטן בכלבייה. הם לא מוכנים להתפשר על איכות המזון שנותנים לו ולכן אין אפשרות לחיסכון – ולא משנה להם שבכלבייה האוכל מהסוג הזול ביותר. אין להם זמן לטפל בכלב ולתת לו מספיק תשומת לב. ונראה להם שבכלבייה בטח ידאגו לו לליטופים ופינוקים???

הכלבים רואים אדם נכנס לתוך הכלבייה – כולם נעמדים ליד הסורגים ומתחננים לליטוף, לשחרור, לאהבה, לחסד. ודווקא יש בין העובדים שדואגים לשחרר ולשחק וללטף. אבל קשה כאשר מדובר ב-25 כלבים ויש עוד מרכיבים לתפקיד . הכלבים מקבלים אוכל – אבל רובם רזים ומשלשים. מאלף הסביר לי שזו תגובה ל”סטרס” –עקה בגלל הניתוק מהבית, הפחד, הסגירה במקום זר וכו’.

וזה רק מה שרואים כאשר מגיעים לכלבייה. ויש גם את מה שלא רואים. מה שלא אוהבים לדבר עליו: המתות. לא המתות חסד, אילו לא כלבים חולים שסובלים ולא ניתן להצילם. אלו כלבים בריאים שזכו ליחס שהיו נותנים לרהיט ישן ולא ניתן להצילם. כי עוד ועוד כלבים מגיעים כל יום. וכאשר נגמר המקום בכלובים , אין מנוס. כדי למנוע צפיפות שגובלת בהתעללות, הווטרינר העירוני נאלץ להמית את הכלבים הוותיקים יותר. פשוט אין מקום לשים אותם.
ולא, אל תתקנו אותי שנהוג להגיד “הוא מרדים את הכלבים”. הוא לא מרדים אותם. הם לא הולכים לישון ומתעוררים. הם לא מורדמים לניתוח ומתעוררים כעבור כמה שעות. הוא ממית את הכלבים. הוא הורג את הכלבים.

ולא, אני לא מוכנה להגיד שהוא רוצח אותם. מי שאני מגדירה פה רוצח כלבים זה מי שנטש את הכלב בכלבייה. חתם במו ידיו שהוא לא רוצה אותו יותר. יצא שמח וטוב לי כי עכשיו הוא יכול לנסוע בראש שקט.

כן, נכון, הווטרינר העירוני הוא “הרשע”. ממית עשרות כלבים בחודש בלי למצמץ ובלי רחמים. אז נניח שיהיה חוק עזר עירוני שאוסר עליו להמית את הכלבים בכלבייה. מה הוא יעשה כאשר יהיו עשרה כלבים בכלוב שאמור להחזיק מקסימום שניים בתנאים סבירים?? נבוא אליו אז בטענות שהוא מחזיק כלבים בתנאים מחפירים שמהווים התעללות. והוא יסכים איתנו.

הגיע הזמן שהציבור ייקח אחריות. שאדם שרוצה לאמץ כלב, יחשוב טוב טוב אם הוא יכול. לכל חייו של הכלב. שאדם שכבר אימץ, לא יחזיר את הכלב אלא יבין שהוא בעצם בן משפחה. הגיע הזמן שאנשים שמוסרים כלבים לכלבייה או נוטשים אותם ברחוב או בכביש או במושב , יבינו שהם דנים את הכלב למוות כמעט וודאי אחרי תקופה של סבל, כאילו שהם עצמם הרגו אותו.הגיע הזמן שכל בעלים של כלב ידאג שכלבו מסורס וכלבתו מעוקרת – כי אין מספיק בתים לכל הגורים החמודים שנולדים, וגם הם נזרקים לרחוב או לכלבייה.

קל מדי לאנשים להתנער מאחריות ולהאשים את הווטרינר הרשותי. כל מי שמוסר כלבו לכלבייה העירונית, צריך להבין מה הוא גורם לכלבו. כל מי שנוטש כלב ברחוב, צריך להבין שהוא גורם למוות בייסורים ברחוב או למוות בזריקה בכלבייה.

יום חמישי, 6 בדצמבר 2007

הפתעה לטובה

ביום שבת,5.12.07, היה אמור להתקיים יום אימוץ שגרתי במתחם הקבוע שלנו. ביום חמישי ירד גשם חזק. כבר ביום שישי בבוקר התחילו ההתלבטויות:
-השטח בוצי.
-יהיה קר.
-התחזית אומרת גשם בשבת.
-עכשו יש שמש.
-התחזית אומרת שמש בשבת.
-התחזית אומרת טפטופים בשבת.
-איך נודיע על ביטול?
-זה ממילא לא פורסם טוב. אף אחד לא יגיע.
ובשישי בערב – שוב מבול. שוב סדרת טלפונים והתייעצויות:
-מבול. ימשיך גם מחר. שמעתי בתחזית.
-לא באיטרנט כתוב שמחר לא ירד גשם. רק קר מאד.
-מי יבוא בקור מקפיא??
-מתנדבים לא יגיעו ולא יהיה מי שיחזיק את הכלבים.
-מה נעשה?
-כתבנו שאם ירד גשם , נדחה בשבוע.
הוחלט לחכות לבוקר. יום שבת בבוקר: שמש אבל רואים עננים בשמים. שוב טלפונים – חייבים עכשו להחליט.
-הוחלט – אם לא יורד גשם רציני – יום האימוץ מתקיים. כרגע יש שמש – יש יום אימוץ!!
הגענו לשטח מדוכאים. בטוחים שלא יגיעו מתנדבים. שלא יגיעו אנשים. שסתם נסבול בקור ובטפטופים. שהכלבים יסבלו גם.
ואז התחילו ההפתעות:

  • מתנדבים הגיעו. בהמוניהם. גם מתנדבים חדשים. בזמן. אפילו מוקדם מדי.
  • השמש זרחה וחיממה את האוויר. ההתארגנות הייתה מהירה.
  • כלבים מאומנה הגיעו. כלבי הכלבייה הגיעו.
  • האדמה הייתה רטובה, אבל לא בוצית.

התנחמנו : טוב, עשינו יום כייף למתנדבים ולכלבים. גם משהו.
ואז התחילו להגיע אנשים. שחיפשו כלבים לאימוץ. ואימצו אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד….
והגיעו אנשים שבאו להתנדב – שביקשו להיות משפחות אומנה.
וכך, בסוף היום, נפרדנו בשמחה מארבעה כלבי עמותה ומהמון כלבי כלבייה. לכלבייה העירונית חזרו רק חמישה כלבים.
חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים ומלאי התפעלות .
תודה לכל מי שתרם להצלחת היום. מאחלת הרבה שנים של שמחה למאמצים החדשים.
ואני מודה לכל משפחות האומנה , שלוקחים כלבים מסכנים, מעניקים להם חום ואהבה וטיפול והרגלים בבית זמני. תודה שאתם מאפשרים לנו כך להציל עוד כלבים.
אני מאחלת לכולנו, שכל ימי האימוץ שלנו יהיו מוצלחים ושנזכה למצוא בתים להרבה מאד כלבים וחתולים.

יום רביעי, 21 בנובמבר 2007

צ'וק

התקבלה קריאה היום בשעות אחר הצהריים מגברת יוליה באשדוד. היא ספרה שמישהו מסר לשכן שלה כלב גדול ושחור לפני כשבועיים-שלושה ובקש שישמור עליו ליום-יומיים. הבחור לא חזר לקחת את הכלב. השכן, שלא רצה כלב, הוציא אותו מביתו. הכלב משוטט בשכונה ויושב שעות מול שער הבית בו שהה מספר ימים, ובוכה. אין לו בית. ועכשו קר וגשום. קיים חשש שמישהו יזמין לו עירייה ויקרב את סופו.
אורית, מתנדבת חרוצה, בלתה כמה שעות בהפצת ההודעה במיילים ובפורומים. מישהו שראה את ההודעה לגבי הצורך במשפחה אומנת כדי להציל את הכלב, פנה למוקד שלנו. אבל להם אין רכב. חיפשנו מתנדב להסעה. בשעה 9 בערב, מצאנו את המתנדבת אניטה, כבר לבושה בטריינינג ללילה, וסיפרנו לה את הסיפור. למרות השעה המאוחרת והגשם והקור, אניטה נרתמה למשימה.
נסענו מאשקלון לאשדוד בגשם זלעפות. הכלב לא היה במקום. הסתובבנו בשכונה בגשם לחפש אותו כאשר הגברת יוליה קבלה טלפון - הכלב שוב בחצר שם. היא בקשה שיכניסו אותו פנימה כדי שנוכל לקחת אותו. תוך דקות ספורות היינו בבית המדובר.
מצאנו כלב רטוב ומפוחד. אמרו לנו שקוראים לו “צ’וק”. הוא לא רצה לעלות לאוטו. הבחור הרים אותו והביא אותו למכונית. כל הדרך הוא ישב צמוד אלי. ניגבתי אותו עם מגבת, וליטפתי אותו ודברתי איתו. באמצע הדרך, הוא כנראה הבין שהוא הולך למקום רחוק והתחיל לבכות. היה ממש קורע לב. הגענו לאשקלון והגברת ל’ יצאה אלינו עם כלבתה החביבה ואספה את ‘צוק.
עכשיו מחפשים לו בית קבע. לפי המידע שנמסר על-ידי הבחור שנתקע עם הכלב והוציא אותו לרחוב - צ’וק הינו האסקי מעורב עם לברדור שחור, בן שנה וחצי.
עדכון 3/2/2008: לאחר שהייה במשפחות אומנה מספר חודשים נמצא לצ'וק מאמץ, אבל בערב הראשון במשפחה החדשה הוא אבד למאמצים, כרגע מחפשים אותו.

יום שבת, 17 בנובמבר 2007

גיזמו

אזרח נחמד בשם (לא זוכרת, נדמה לי אבי) עובד ביישוב ניצן. הוא ראה כלב יפה משוטט ברחובות. ראה אותו כל ערב כאשר הגיע לעבודה. תחילה חשב שזה כלב של מישהו שיצא לטיול לילה לבד. אבל כעבור מספר ימים אבי שם לב שהכלב לבד. שהוא רעב. וצולע. לא סתם צולע. דורך רק על שלוש רגליים. הוא התקרב לכלב והתחיל להאכיל אותו מעט כל ערב. התקשר אלינו. טל, מתנדבת שלנו יצאה לניצן ואספה את הכלב. הוא הגיע לבדיקה אצל הווטרניר. ומשם למפשחה אומנת. תחילה היה לגיזמו חום. לא היה ברור אם יזדקק לניתוח או אם הפציעה תשתפר לבד. היום ידוע שהוא חייב לעבור ניתוח, אחרת ילך תמיד רק על שלוש רגליים ולא יוכל ללכת הרבה ולא יוכל ללכת ללא כאבים.המשפחה האומנת היתה מאד הססנית. הם חדשים בענייני כלבים. לא ממש רצו או חיפשו כלב. אבל ריחמו על גיזמו כאשר שמעו את הסיפור שלו. הסכימו לקחת אותו “רק לשבוע” , כדי לאפשר לנו לחפש משפחה אחרת. שאלו אלף שאלות. בקשו הבטחה שאם לא יסתדרו עם גיזמו , ניקח אותו. אמרו שיהיה קשור על כבל ארוך אבל בחוץ, בחצר. לא היתה משפחה אחרת פנוייה, אז הסכמנו להכל. בינתיים - המשפחה התאהבה בגיזמו. החליטו לאמץ אותו. הכניסו אותו הביתה (למרות שהבית קטן). עכשו מנסים לגייס כסף לניתוח של גיזמו. יש להם סבלנו לחכות להחלמתו הארוכה מהניתוח. הם רק רוצים שהוא יוכל ללכת בלי כאב ולשמוח ולהינות מהחיים איתם כמו שמגיע לו. הם כבר החליטו שלא יוותרו עליו לעולם.

הרועה הגרמנית של אורנה

אורנה המתנדבת שלנו הגיעה ליום האימוץ כדי לצלם את הכלבים. תוך כדי שהיא מצלמת את הכלבים שמגיעים מהכלבייה העירונית , אורנה התחילה לצעוק :”זאת הכלבה שלי!זאת הכלבה שלי!”.
לאורנה היתה גורת רועה גרמני שהגיעה אליה בגיל חודשיים. כעבור חודש בערך, הכלבה נגנבה. אורנה חיפשה אותה בכל העיר. אצל הווטרינרים הפרטיים, בכלבייה העירונית. התלוננה במשטרה. חזרה שוב ושוב לבודק אצל הווטרינרים והכלבייה. מאז עברה חצי שנה. אורנה אימצה כלבה אחרת מהכלבייה. והנה - הכלבה שלה, דיאנה, הופיעה ליום האימוץ.ממש “איחוד משפחות”!

החתולים של יולי

יולי היא מתנדבת בעמותה. עוזרת בימי אימוץ ובהכנות ברצון ובמרץ.
ערב אחד התקשרה למוקד: היא בדרך הביתה ברכב.
ראתה שני ילדים בגיל הגן מתעללים בשני גורי חתולים בני כחודש וחצי. מעיפים אותם באוויר. מסובבים אותם עם הזנב. תיאורים מזוועיים ומקוממים!!
יולי לא חשבה פעמיים. יצאה מהרכב, צעקה על הילדים וגירשה אותם ולקחה מהם את הגורים.
אלא אז היתה בעיה - מה לעשות איתם?? בן משפחה של יולי אלרגי מאד לחתולים. חתולים בבית עבורו שווה הקפצה למיון, אולי אפילו באמבולנס. ללא הגזמה.
מצאנו אחת המתנדבות שלנו, שגרה קרוב. למרות שיש לה עומס בבית, הסכימה לקחת את הגורים ליומיים - כדי שיהיה זמן למצוא להם סידור.
הג’ינג’י אומץ ביום האימוץ. אחותו עברה למתנדבת אחרת לאומנה. בעקבות פרסומים באינטרנט - גם היא אומצה. שני הגורים ניצלו ונמצאים בבתי קבע.

סיפורו של צ'אק

צ’אק הוא כלב לברדור יפהפה. מחונך וממושמע. אבל לא מסורס. ולכן, כל פעם שכלבה מיוחמת מסתובבת ליד ביתו - הוא בורח. לא סיפור מיוחד כלל.
אלא , שבליל שבת, בשעת לילה מאוחרת , טלפון העמותה צלצל. מזלו של צ’אק ששכחנו לכבות את המכשיר! מעבר לקו אזרח הודיע שיש כלב שמשוטט כבר כמה ימים בשכונתו. הוא יצא עם כלבו לסיבוב לילה וראה שהכלב המשוטט(צ’אק) פצוע וזב דם. הוא תיאר שכל הדשא בגן ליד הבית מלא בדם. הזעקנו ווטרינר. מתנדבים באו ואספו את הכלב ולקחו אותו לווטרינר. הוא טופל טיפול חירום והלך הביתה עם אחת המתנדבות עד יום ראשון.
היוון שהיה לצ’אק שבב, ביום ראשון בבוקר , התקשרנו לשירות הווטרינרית, קבלנו שם הבעלים, התקשרנו ובסיום יום העבודה, הבעלים המאושר הגיע לאסוף את צ’אק.
מקווים שהבעלים ישמור עליו יותר טוב בעתיד.