כל שבוע כמוקדנית הוא קשה. יש מצבים של אנשים שרוצים למסור כלב או חתול מסיבות תמוהות ולא מוכנים לחכות יום. כלבים וחתולים נטושים או פצועים. לפעמים ניתן לעזור להם ולפעמים לא. כאשר אין אפשרות – כואב הלב. כאשר מצליחים לעזור – מרגישים שמחה וסיפוק ואושר גדול.
השבוע היה שבוע במיוחד קשה. בגלל הקור והגשמים היו הרבה קריאות לעזרה עם כלבים וחתולים שנמצאו ברחובות וזקוקים לעזרה. לחלק הצלחנו לעזור. בצער רב, היו גם כאלה שלא עזרנו להם.
אבל השבוע – גם ראיתי את הקיצוניות באנשים. אשה התקשרה. יש לה כלב קטן גזעי וחמוד "אבל לא התחברנו אליו" ורוצים למסור. הזמנתי אותה ליום אימוץ בשבת. התאכזבה מאד :"את לא מבטיחה לי שיאמצו אותו. אם לא את רוצה שאקח אותו הביתה??!!"
בהמשך השיחה התברר שהכלב בן 8. לעולם לא חוסן. אין שבב. יש לא בעיות שיניים. עבר טיפול פעם אחת "לפני כמה שנים אצל איזה ווטרינר". גם לא מלטפים אותו , למרות שהוא "צמא לחום ואהבה" כי "הפרווה שלו מגעילה ולא נעימה." היא לא מוכנה להשקיע בטיפול שיניים או באמבטיה "לכלב שלא התחברתי אליו ושאני לא רוצה אותו." 8 שנים לא רצית אותו !!! לאזעזאל! למה חיכית שמונה שנים.??!!" אני לא יודעת אם לצעוק עליה שהיא פושעת, לרחם על הכלב ולהגיד לה שהוא מסכן, לשכנע אותו לשמור אותו, להסביר לה איזה סיכוי קלוש יש למצוא לו בית, או להיות נחמדה ולעזור – לא בשבילה – בשביל המסכן הזה שסובל שמונה שנים ועלול למצוא את עצמו ברחוב או מורדם .
בסוף הייתי נחמדה. מחפשים לו בית. אחרי שמישהו גילה עניין, היא החליטה לעשות לו אמבטיה "כדי שיראה יפה והפרווה תהיה נעימה ואולי יתאהבו בו".
לא מצליחה להבין את הגישה הזאת, את הרוע הזה!!
ובדיוק באותם ימים שאני מטפלת בעניין הזה – מתקשרת מישהי שכבר אמרה לנו "אני אוהבת בעלי-חיים אבל לא יכולה להיות משפחה אומנת, כי בעלי אסתמטי". היא מצאה כלבה קטנה עם רגל שבורה בגשם זלעפות. הביאה אותה הביתה במטרה ליבש ולחמם אותה ולבקש מהשכנה לשמור עליה עד שיימצא לה פתרון. תוך כדי גילו שיש לה המון גידולים על הבטן. היא ובעלה האסתמטי, ישבו עם הכלבה ובכו בשבילה. למחרת , התקשרו אלינו. הביאו אותה לווטרינר שלנו לבדיקות. עלה חשש למחלה נוספת. עוד בדיקות. שללו את המחלה הנוספת. הסיכום: לכלבה רגל עם מספר שברים ישנים – אין טיפול. אבל היא מסתדרת יפה ורצה ומקפצת ומלאה שמחת חיים. יש לה אופי נפלא והיא חכמה מאד. העמותה תעזור לממן ניתוח להסרת הגידולים. הזוג (עם האסטמה של הבעל) החליטו לאמץ את הכלבה ולהעניק לה בית חם ואוהב – לכמה זמן שיהיה לה לחיות. הם רק התקשרו ושאלו אם יש דרכים לצמצם את התגובה האלרגית של הבעל כי מאז שהכלבה בבית הוא משתעל ומנוזל וחוששים שיהיה לו התקף רציני מתי שהוא. אבל הם לא מוכנים לשקול להעביר אותה למישהו אחר.
ואני לא מבינה. שני כלבים קטנים ומסכנים. אחד אף פעם לא היתה לו באמת משפחה וגם את זה הולך לאבד. אולי גם את חייו. ואחד, מצא משפחה שנותנת אהבה ללא תנאי למרות קשיים אובייקטיבים. ואני מנסה להבין – איך יש כזה קיצוניות אצל בני אדם. פה האנוכיות וחוסר אכפתיות ויחס לכלבון המסכן הזה כאל חפץ מעצבן ופה אהבה והקרבה עבור כלבה שפגשו באקראי . מישהו מבין???
השבוע היה שבוע במיוחד קשה. בגלל הקור והגשמים היו הרבה קריאות לעזרה עם כלבים וחתולים שנמצאו ברחובות וזקוקים לעזרה. לחלק הצלחנו לעזור. בצער רב, היו גם כאלה שלא עזרנו להם.
אבל השבוע – גם ראיתי את הקיצוניות באנשים. אשה התקשרה. יש לה כלב קטן גזעי וחמוד "אבל לא התחברנו אליו" ורוצים למסור. הזמנתי אותה ליום אימוץ בשבת. התאכזבה מאד :"את לא מבטיחה לי שיאמצו אותו. אם לא את רוצה שאקח אותו הביתה??!!"
בהמשך השיחה התברר שהכלב בן 8. לעולם לא חוסן. אין שבב. יש לא בעיות שיניים. עבר טיפול פעם אחת "לפני כמה שנים אצל איזה ווטרינר". גם לא מלטפים אותו , למרות שהוא "צמא לחום ואהבה" כי "הפרווה שלו מגעילה ולא נעימה." היא לא מוכנה להשקיע בטיפול שיניים או באמבטיה "לכלב שלא התחברתי אליו ושאני לא רוצה אותו." 8 שנים לא רצית אותו !!! לאזעזאל! למה חיכית שמונה שנים.??!!" אני לא יודעת אם לצעוק עליה שהיא פושעת, לרחם על הכלב ולהגיד לה שהוא מסכן, לשכנע אותו לשמור אותו, להסביר לה איזה סיכוי קלוש יש למצוא לו בית, או להיות נחמדה ולעזור – לא בשבילה – בשביל המסכן הזה שסובל שמונה שנים ועלול למצוא את עצמו ברחוב או מורדם .
בסוף הייתי נחמדה. מחפשים לו בית. אחרי שמישהו גילה עניין, היא החליטה לעשות לו אמבטיה "כדי שיראה יפה והפרווה תהיה נעימה ואולי יתאהבו בו".
לא מצליחה להבין את הגישה הזאת, את הרוע הזה!!
ובדיוק באותם ימים שאני מטפלת בעניין הזה – מתקשרת מישהי שכבר אמרה לנו "אני אוהבת בעלי-חיים אבל לא יכולה להיות משפחה אומנת, כי בעלי אסתמטי". היא מצאה כלבה קטנה עם רגל שבורה בגשם זלעפות. הביאה אותה הביתה במטרה ליבש ולחמם אותה ולבקש מהשכנה לשמור עליה עד שיימצא לה פתרון. תוך כדי גילו שיש לה המון גידולים על הבטן. היא ובעלה האסתמטי, ישבו עם הכלבה ובכו בשבילה. למחרת , התקשרו אלינו. הביאו אותה לווטרינר שלנו לבדיקות. עלה חשש למחלה נוספת. עוד בדיקות. שללו את המחלה הנוספת. הסיכום: לכלבה רגל עם מספר שברים ישנים – אין טיפול. אבל היא מסתדרת יפה ורצה ומקפצת ומלאה שמחת חיים. יש לה אופי נפלא והיא חכמה מאד. העמותה תעזור לממן ניתוח להסרת הגידולים. הזוג (עם האסטמה של הבעל) החליטו לאמץ את הכלבה ולהעניק לה בית חם ואוהב – לכמה זמן שיהיה לה לחיות. הם רק התקשרו ושאלו אם יש דרכים לצמצם את התגובה האלרגית של הבעל כי מאז שהכלבה בבית הוא משתעל ומנוזל וחוששים שיהיה לו התקף רציני מתי שהוא. אבל הם לא מוכנים לשקול להעביר אותה למישהו אחר.
ואני לא מבינה. שני כלבים קטנים ומסכנים. אחד אף פעם לא היתה לו באמת משפחה וגם את זה הולך לאבד. אולי גם את חייו. ואחד, מצא משפחה שנותנת אהבה ללא תנאי למרות קשיים אובייקטיבים. ואני מנסה להבין – איך יש כזה קיצוניות אצל בני אדם. פה האנוכיות וחוסר אכפתיות ויחס לכלבון המסכן הזה כאל חפץ מעצבן ופה אהבה והקרבה עבור כלבה שפגשו באקראי . מישהו מבין???
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה