באחד הימים, התקבלה שיחה ממש עצובה במוקד העמותה. גברת מבוגרת בשם אסתר התקשרה. היא סיפרה שהיא בת שמונים וחולה. יש לה כלב שיצו בן ארבע. לאחרונה היא עברה ניתוח וקשה לה לטפל בו, אבל שכן נחמד עזר לה לטפל בו. אבל השכן עבר דירה ועכשו אין מי שיעזור לה איתו. לכלב קוראים “טופי” הוא חמוד ומתוק כמו כל כלבי השיצו. אבל אין לה אפשרות לטפל בו כמו שצריך והילדים של הגברת אסתר נתנו לה אולטימאטום: עד סוף השבוע למצוא לטופי בית, או שהוא הולך לכלבייה העירונית. הגברת אסתר הייתה ממש עצובה. היא התקשרה למוקד בבכי והתחננה שנמצא לטופי בית. הגברת אסתר בכתה ואמרה :”אני לא רוצה לשים אותו בכלבייה. אני לא רוצה שיהיה עצוב. אני לא רוצה שיסבול. אני לא רוצה שהוא ימות. אני אוהבת אותו.”
מיד נעשו מספר טלפונים לאנשים שהביעו בעבר עניין בכלבים קטנים. בחורה נחמדה הייתה ראשונה להגיד שאכן היא רוצה את טופי. סוכם איתה ועם גברת אסתר שלמחרת טופי יגיע לאשקלון לביתה של אחת המתנדבות ושם יימסר למאמצת. המאמצת התאהבה בטופי במבט ראשון. לקחה אותו לשמפו ותספורת ופן. מפנקת אותו כל הזמן. היא מדווחת שטופי מאד קשור אליה וקצת חרד כאשר היא יוצאת מטווח הראייה שלו. אבל הם מאושרים ביחד. וגברת אסתר רגועה, שטופי האהוב שלה מצא בית חם ואוהב ולא סבל אבל רגע בכלבייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה