כלבים בכלבייה העירונית

הכלבייה העירונית היא מקום שלא באים אליו סתם לבקר. אנשים מגיעים לשם כדי למסור כלבים או לאמץ כלבים או לחפש את כלבם שאבד או נלכד. במקרה שלי, אני מגיעה, כחלק מתפקידי בעמותה – במטרה לנסות להציל כלבים.

בכל ביקור, קשה לי מחדש. עוד לפני הכניסה למתחם – שומעים המון כלבים נובחים ובוכים. מריחים ריח רע ומוזר, למרות שהמקום נקי – כנראה צירוף של הצרכים של הכלבים וריחות שהם מפרישים בגלל הפחד והלחץ. והתאים – תמיד מלאים. ואנשים – כל יום מוסרים כלבים.

אני רוצה מראש להדגיש, אני לא באה לסנגר פה על עובדי השירות הווטרינרית ובטח שלא על הווטרינר העירוני שלנו. אבל מאד קל ונוח לכעוס עליהם. הם אלו שמבצעים את העבודה שחורה . אבל מי שבאמת אשם, לדעתי, אלו האנשים שנוטשים כלבים ברחובות ומוסרים אותם בלב שלם לכלבייה העירונית . עושים את זה ללא נקיפות מצפון. בטוחים שפתרו את הבעיה בדרך הטובה ביותר.

ומה הבעיה?????תלוי. לפעמים נסיעה של חודשיים לחו”ל. לפעמים מעבר דירה. לידת תינוק. גיוס ילד לצבא.זוג חברים שנפרדו. גירושין. חוסר זמן. חוסר תקציב. כלב בעל אופי שזקוק לאילוף. גור שצריך חינוך כדי שלא יעשה “פיפי בכל הבית”. אנשים שלקחו כלב, לחודש או שנה או חמש או יותר, ופתאום לא נוח להם – מוצאים פתרון. הם לא היו חושבים למשל, לתחם אותו לחדר קטן בבית כי זה “צער בעלי-חיים” אבל אין שום בעיה מבחינתם שיהיה תחום בכלוב קטן בכלבייה. הם לא מוכנים להתפשר על איכות המזון שנותנים לו ולכן אין אפשרות לחיסכון – ולא משנה להם שבכלבייה האוכל מהסוג הזול ביותר. אין להם זמן לטפל בכלב ולתת לו מספיק תשומת לב. ונראה להם שבכלבייה בטח ידאגו לו לליטופים ופינוקים???

הכלבים רואים אדם נכנס לתוך הכלבייה – כולם נעמדים ליד הסורגים ומתחננים לליטוף, לשחרור, לאהבה, לחסד. ודווקא יש בין העובדים שדואגים לשחרר ולשחק וללטף. אבל קשה כאשר מדובר ב-25 כלבים ויש עוד מרכיבים לתפקיד . הכלבים מקבלים אוכל – אבל רובם רזים ומשלשים. מאלף הסביר לי שזו תגובה ל”סטרס” –עקה בגלל הניתוק מהבית, הפחד, הסגירה במקום זר וכו’.

וזה רק מה שרואים כאשר מגיעים לכלבייה. ויש גם את מה שלא רואים. מה שלא אוהבים לדבר עליו: המתות. לא המתות חסד, אילו לא כלבים חולים שסובלים ולא ניתן להצילם. אלו כלבים בריאים שזכו ליחס שהיו נותנים לרהיט ישן ולא ניתן להצילם. כי עוד ועוד כלבים מגיעים כל יום. וכאשר נגמר המקום בכלובים , אין מנוס. כדי למנוע צפיפות שגובלת בהתעללות, הווטרינר העירוני נאלץ להמית את הכלבים הוותיקים יותר. פשוט אין מקום לשים אותם.
ולא, אל תתקנו אותי שנהוג להגיד “הוא מרדים את הכלבים”. הוא לא מרדים אותם. הם לא הולכים לישון ומתעוררים. הם לא מורדמים לניתוח ומתעוררים כעבור כמה שעות. הוא ממית את הכלבים. הוא הורג את הכלבים.

ולא, אני לא מוכנה להגיד שהוא רוצח אותם. מי שאני מגדירה פה רוצח כלבים זה מי שנטש את הכלב בכלבייה. חתם במו ידיו שהוא לא רוצה אותו יותר. יצא שמח וטוב לי כי עכשיו הוא יכול לנסוע בראש שקט.

כן, נכון, הווטרינר העירוני הוא “הרשע”. ממית עשרות כלבים בחודש בלי למצמץ ובלי רחמים. אז נניח שיהיה חוק עזר עירוני שאוסר עליו להמית את הכלבים בכלבייה. מה הוא יעשה כאשר יהיו עשרה כלבים בכלוב שאמור להחזיק מקסימום שניים בתנאים סבירים?? נבוא אליו אז בטענות שהוא מחזיק כלבים בתנאים מחפירים שמהווים התעללות. והוא יסכים איתנו.

הגיע הזמן שהציבור ייקח אחריות. שאדם שרוצה לאמץ כלב, יחשוב טוב טוב אם הוא יכול. לכל חייו של הכלב. שאדם שכבר אימץ, לא יחזיר את הכלב אלא יבין שהוא בעצם בן משפחה. הגיע הזמן שאנשים שמוסרים כלבים לכלבייה או נוטשים אותם ברחוב או בכביש או במושב , יבינו שהם דנים את הכלב למוות כמעט וודאי אחרי תקופה של סבל, כאילו שהם עצמם הרגו אותו.הגיע הזמן שכל בעלים של כלב ידאג שכלבו מסורס וכלבתו מעוקרת – כי אין מספיק בתים לכל הגורים החמודים שנולדים, וגם הם נזרקים לרחוב או לכלבייה.

קל מדי לאנשים להתנער מאחריות ולהאשים את הווטרינר הרשותי. כל מי שמוסר כלבו לכלבייה העירונית, צריך להבין מה הוא גורם לכלבו. כל מי שנוטש כלב ברחוב, צריך להבין שהוא גורם למוות בייסורים ברחוב או למוות בזריקה בכלבייה.