כלבי החודש כבש וצ'יפ

כבש הוא כלב מדהים כבן שנה שננטש על ידי משפחתו ברחוב. משפחה אחרת מצאה אותו והעבירה אותו לכלביה העירונית. עכשיו אנחנו רוצים לעשות כל שניתן למצוא לו בית חם ואוהב. אז למה אתם מחכים? ברור שהוא החבר הטוב ביותר הבא שלכם.

צ'יפ היא רועה גרמנית מעורבת כבת שלוש. היא מעוקרת, מחוסנת ומחונכת. הבעלים הקודמים שלה לקחו אותה ככלבת שמירה אבל אז התברר שהיא פשוט נחמדה מדי ואוהבת את כוווווולם. בקיצר היא לא רק יפה אלא גם נחמדה. פשוט מושלמת.

כלבות החודש פוקה וצ'יקיטה

פוקה היא כלבה בת שנתיים שנמצאה יחד עם אחד מגוריה לאחר ששניהם עברו התעללות. בעקבות זה היא מפחדת קצת מאנשים אבל לאט לאט מתחילה לחזור ולבטוח בהם. כפי שניתן לראות בתמונה היא בהחלט נהנית מלטיפות.

















פוקה כבר מעוקרת ומחוסנת והיא רק מחפשת משפחה אוהבת שתלמד אותו לשוב ולבטוח באנשים.


צ'יקיטה הקטנה היא פינצ'רית מעורבת בת 4 חודשים במחפשת בית אוהב וסבלני כיוון שהיא סובלת מבעיה נוירולוגית קלה.

ערב הוקרה למתנדבי עמותת SOS חיות אשקלון

ביום חמישי ה- 19.11.09 נערך ערב הוקרה ראשון למתנדבי SOS חיות אשקלון בסימן שנתיים לפעילות העמותה.

בערב נכחו חברי הנהלת העמותה ומתנדביה וכיבדו אותנו בנוכחותם יורם שפר, ממונה תיק איכות הסביבה בעיריית אשקלון, וד"ר גדי שרביט, הוטרינר העירוני.

הערב כלל כיבוד קל, דברי הוקרה למתנדבים, חלוקת שי למתנדבים וחידון נושא פרסים בנושא בעלי חיים והעמותה.

בכוונת העמותה לערוך ערבי מתנדבים על בסיס קבוע וזאת במטרה להעמיק את תחושת השייכות של המתנדבים וכמובן על מנת להודות להם על תרומתם.

ברצוננו להודות למסעדת אסיה שתרמה מספר מגשי סושי לטובת הערב.

סוף טוב הכל טוב - כמה סיפורי הצלה שיחממו לכם את הלב!

את כתם פגשנו בכלבייה לפני כ - 5 חודשים. היא אומצה באחד מימי האימוץ של העמותה אך הוחזרה לאחר שבוע מכוון שמשפחה המאמצת לא הבינה לחלוטין מה זה אומר לאמץ כלב. כעבור חודשיים היא אומצה שוב אך חוסר המזל של כתם המשיך לרדוף אותה ומצאנו אותה שבוע לאחר מכן ליד משתלת חזקיה - היכן שמתקיימים ימי האימוץ של העמותה. ניסינו ליצור קשר עם בעלייה ללא הצלחה, עד אשר קיבלנו הודעת טקט בה נאמר שאין הם מעוניינים בכלבה ושנעזוב אותם בשקט. וכך חזרה כתם לכלבייה בפעם השלישית. אך הסיפור לא נגמר כאן. כתם אומצה שוב בפעם השלישית, עברה עיקור וכעת היא חולקת את ביתה עם חתול ועוד כלב ושמה הוא צ'לסי.




ניקי היא כלבה דלמטית בת 6 וחצי שננטשה מכוון שהחלה להשיר שיער על הספה. היא הובאה לכלבייה אך שם יללה יללות שבר ללא הפסקה עד אשר העמותה מצאה לה משפחת אומנה. העמותה והמשפחה האומנת נרתמו למצוא לה בית חדש ואכן תוך זמן קצר נמצאה לה משפחה מאמצת אשר עזרה לה להתגבר על חרדת הנטישה שלה.




בראש השנה מצאה אחת ממתנדבות העמותה שני גורי חתולים לבנים. לאחר שהיה ברור מעל לכל ספק כי האמא כבר לא בתמונה נלקחו הגורים לביתה של המתנדבת. לאחר שהיא ניקתה והאכילה אותם החלה בתהליך מציאת בית עבורם. ואכן תוך חודש מצאה לשני הגורים - שהתגלו כשתי גורות בית חם אצל שתי משפחות, שהן בעצמן חברות.

סוויטי בת 9 חודשייים כלבה יפייפיה אך מעט מפוחדת אומצה על ידי משפחה שנאלצה להחזיר אותה לאחר כחודש עקב נסיעה לחו"ל. אחרי 3 חודשים ארוכים בכלבייה לא משפחה אחת, אלא שתיים ביקשו לאמץ את סוויטי. עכשיו יש לה בית חם מיטה משלה וכמובן שהיא גם מחוסנת ומעוקרת.

ביום האימוץ האחרון, בחול המועד סוכות, מגיעים 4 גורים לידי העמותה רק כדי לגלות שכולם חולים. ללא היסוס נרתמה העמותה להצלת הגורים. אחת ממתנדבות העמותה הסכימה לקחת את הגורים לביתה ולטפל בכולם וכמובן שווטרינר העמותה, דר' רם פורר, העניק להם טיפול רפואי ראשוני. לצערנו שניים מהגורים נפטרו אך שני האחרים החלימו החלמה מלאה ומחכים עכשיו לבית חם.


על מנת שנוכל להעניק לעוד כלבים וחתולים בית חם אנו זקוקים למתנדבים (במיוחד מעל גיל 18), משפחות אומנה ותרומות כספיות. יש לציין כי כל חברי העמותה עובדים בהתנדבות וכי כל שקל הולך אך ורק לרווחת בעלי החיים.

סיפורה של כתם

כתם היא כלבה בת שנה, כלבה ככל הכלבים בכלביה הערונת. ההבדל הוא שלה היתה תקווה.
כתם היא כלבה קטנה-בינונית, אנרגטית ואוהבת משחקים, אשר ננטשה בכלביה העירונית לפני חודשיים.
הא אומצה לפני כשבוע וחצי, כולם שמחו, אך השמחה התה מוקדמת מידי.
אחר שלושה ימים הם נטשו אותה ברחוב - הויא הצליחה למצוא את דרכה למקום אותו היא מכרה - לכלביה העירונית...
בואו לאמץ את כתם ולתת לה עתיד טוב יותר בבית חם ואוהב.

איך יכולת?

רץ במייל:

[מחבר ג’ים וויליס, מתרגמת של הכתבה המודפסת חגית אוריין]
“כשהייתי גורה, נהגתי לבדר אותך עם התעלולים שלי, ולהצחיק אותך.

קראת לי הבת שלך, ולמרות המספר הלא מבוטל של הנעליים הלעוסות והכריות ההרוסות, הפכתי לחברתך הטובה ביותר.

כשהייתי רעה, הנפת לעברי את האצבע שלך, ושאלת “איך יכולת?”. אבל לאחר כמה שניות, הכעס נעלם, וליטפת לי את הבטן.

חלף זמן רב עד שהצלחת לחנך אותי לא להרוס את הבית, כי היית עסוק מאוד בקריירה שלך, אבל עבדנו על זה יחד.

אני זוכרת את הלילות בהם התכרבלתי לידך במיטה, מאזינה לנשימות שלך ולחלומות הסודיים שלך, והאמנתי שהחיים לא יכולים להיות טובים יותר.

היינו יוצאים לשיטוטים ארוכים בפארק, ולטיולים במכונית, ובדרך עצרנו לגלידה (לי נתת רק את הגביע כי “גלידה לא טובה לכלבים”).

אני הייתי מנמנמת לאורה של השמש החמה כל היום, ומחכה שתחזור הביתה מהעבודה בסוף היום.בהמשך בילית יותר ויותר זמן בעבודה, משקיע בקריירה שלך, וגם בחיפוש אחר בת זוג אנושית.אני חיכיתי לך בסבלנות, וניחמתי אותך כשהלב שלך נשבר, וכשהתאכזבת.

תמיד הייתי לצידך כשקיבלת החלטות טובות ורעות, וזרחתי משמחה כשחזרת הביתה, מאוהב.

היא, היום אישתך, לא אהבה כלבים, ועדיין ברכתי אותה לתוך ביתינו.

ניסיתי לגלות כלפיה חיבה, וצייתתי לה. הייתי שמחה, כי אתה היית שמח.

ואז, הגיעו התינוקות האנושיים, ואני התרגשתי איתך.

הוורדרדות שלהם והריח שלהם ריתקו אותי, ורציתי להיות להם מעין אמא. אבל אתה והיא דאגתם שאפגע בהם, וגרשתם אותי שוב ושוב לחדר אחר, לעריסת כלבים.

הו, כמה רציתי לאהוב אותם. אבל הפכתי לאסירה של האהבה.

כשהם גדלו, הפכתי לחברה שלהם. הם נצמדו לפרווה שלי, ומשכו עצמם למעלה, עד שנעמדו על רגליהם השמנמנות.

הם דחפו את אצבעותיהם לתוך עיני בצחוק. הם גרדו את אוזני ונישקו באף.

אהבתי כל דבר שקשור בהם, ואהבתי את המגע שלהם, כי למגע שלך כבר לא זכיתי.

הייתי מגנה עליהם בחיי, אם הייתי צריכה. הייתי מתגנבת למיטות שלהם, ומקשיבה לחששות שלהם, ולחלומותיהם הסודיים, ויחד חיכינו לשמוע את מכוניתך ברחוב.

פעם, כששאלו אותך אם יש לך כלב, הראית לשואלים תמונה שלי שנשאת בארנק, וסיפרת להם סיפורים עלי.בשנים האחרונות אתה סתם עונה “כן”, ומשנה את הנושא.

הפכתי מ”הכלבה שלך” “לסתם כלבה”, והתחלת להתנגד לכל דבר שקשור אלי.

עכשיו, הציעו לך תפקיד חדש בעיר אחרת, ואתם עוברים לדירה אחרת, שבה אסור לגדל בעלי חיים. אתה קיבלת את ההחלטה הנכונה עבור ה”משפחה” שלך.אבל היו זמנים שבהם אני הייתי משפחתך היחידה.

התרגשתי לקראת הנסיעה במכונית, עד שהגנו לבית מחסה לחיות. היה לו ריח של כלבים וחתולים, היה לו ריח של פחד, של חוסר תקווה.

מילאת את הניירת, ואמרת “אני יודע שתמצאו לה בית טוב”. הן משכו בכתפיהן, והביטו בך בכאב.

הן הבינו את הסיכויים הקלושים של כלב מבוגר למצוא בית, לעומת סיכוייהם המצויינים של הגורים החמודים.

אפילו ה”ניירות” והיחוס לא יעזרו.

היית צריך לפרום את ידיו של בנך מהקולר שלי, כשהוא צרח “לא, אבא! בבקשה אל תיקח את הכלב שלי!”.

ודאגת לו בגלל ה”שיעור”, שלימדת אותו על חברות, נאמנות ואחריות, ועל כבוד לכל החיים, כשנטשת אותי, את כלבתך הנאמנה.

ליטפת אותי על הראש לשלום, התחמקת מעיני, וסרבת בנימוס לקחת את הקולר והרצועה שלי איתך.

אחרי שעזבת, שתי הגברות הנחמדות אמרו שבטח ידעת כבר לפני מספר חודשים שאתה עוזב ולא טרחת למצוא לי בית חם. הן נדו בראשיהן, ושאלו “איך יכולת לעשות לה את זה?”.

הם נחמדים אליינו בבית המחסה, לפי אילוצי לוח הזמנים שלהם. והם האכילו אותנו, כמובן, אבל אני איבדתי את התאבון שלי מזמן.

בהתחלה, כשמישהו עבר ליד הכלוב שלי, מיהרתי לקדמת הכלוב.

קיוויתי שזה אתה, ששינית את דעתך, שכל זה היה סתם חלום רע, או לפחות שזה מישהו שאכפת לו, מישהו שיציל אותי.

כשהבנתי שאני לא יכולה להתחרות בגורים החמודים והשעירים, פרשתי לפינה מרוחקת, וחיכיתי.

שמעתי את צעדיה כשהיא באה בסוף היום, והלכתי אחריה במעבר שהוביל לחדר נפרד, חדר שקט. יותר מידי שקט.

הרגשתי את העצב שריחף עליה, והכביד על ליבה, כמו שהרגתי את כל רחשי ליבך.

היא כרכרה בעדינות רצועה על רגלי הקידמיות, ודמעה זלגה במורד לחיה.

ליקקתי את ידה, כדי לנחם אותה, ממש כמו שנהגתי ללקק אותך, לפני שנים כה רבות.

היא הכניסה מחט לתוך הוריד שלי, ונוזל קר זרם בכל גופי.

שכבתי מנומנמת, הבטתי לתוך עיניה הטובות ומלמלתי “איך יכולת?”.

אולי מכיוון שהבינה את שפת הכלבים שלי, היא אמרה “אני כל כך מצטערת”.

היא חיבקה אותי, ומיהרה להסביר שזאת העבודה שלה, שעליה להבטיח שאגיע למקום טוב יותר, מקום בו לא יתעלמו ממני, ינצלו אותי ויתעללו בי.

מקום בו לא אצטרך להגן על עצמי. מקום של אהבה ואור, מקום כה שונה מהארץ הזו.

בכוחותי האחרונים, ניסיתי להסביר לה בעזרת נפנוף זנב שה”איך יכולת?” לא היה מכוון אליה, אלא אליך, בעלי האהובים.

חשבתי עלייך.

אני אחשוב עלייך, ואחכה לך בגן עדן לנצח.

הלוואי שכל האנשים בחייך יגלו כלפייך כזו נאמנות”.