הסיבה לחשבון מים גדול

הם נוטשים גם ארנבים

בוקר אחד התקבלה פנייה חריגה למוקד שלנו. אמא צעירה התקשרה בשעה 9:30 בבוקר. היא סיפרה שהיא יצאה בבוקר לקחת את הילדים שלה לגן. היא מצאה בגינה שלה סלסלה עם שני ארנבים קטנים. האשה מספרת:” אני לא הבנתי בהתחלה מה זה. אני לא מבינה בבעלי-חיים ואין לי מה לעשות איתם.”הצעת לה לגשת איתם לחנות חיות ולראות אם הם מוכנים לקלוט אותם. האשה הנסערת ענתה לי:”רצתי איתם לחנות שקרובה לבית שלי. החנות סגורה. ראיתי שלט עם המספר הזה על הדלת, אז התקשרתי. תוכלי לעזור לי. אין לי איפה לשים אותם.”
אחרי כמה שיחות טלפון, מצאתי חנות אחת שהסכימה לקלוט את שני הארנבונים. הודעתי לאשה וקישרתי ביניהם. היא מאד שמחה ונרגעה. הארנבונים הגיעו לחנות. מקווים שיגיעו גם לבית טוב.

טופי השיצו

באחד הימים, התקבלה שיחה ממש עצובה במוקד העמותה. גברת מבוגרת בשם אסתר התקשרה. היא סיפרה שהיא בת שמונים וחולה. יש לה כלב שיצו בן ארבע. לאחרונה היא עברה ניתוח וקשה לה לטפל בו, אבל שכן נחמד עזר לה לטפל בו. אבל השכן עבר דירה ועכשו אין מי שיעזור לה איתו. לכלב קוראים “טופי” הוא חמוד ומתוק כמו כל כלבי השיצו. אבל אין לה אפשרות לטפל בו כמו שצריך והילדים של הגברת אסתר נתנו לה אולטימאטום: עד סוף השבוע למצוא לטופי בית, או שהוא הולך לכלבייה העירונית. הגברת אסתר הייתה ממש עצובה. היא התקשרה למוקד בבכי והתחננה שנמצא לטופי בית. הגברת אסתר בכתה ואמרה :”אני לא רוצה לשים אותו בכלבייה. אני לא רוצה שיהיה עצוב. אני לא רוצה שיסבול. אני לא רוצה שהוא ימות. אני אוהבת אותו.”
מיד נעשו מספר טלפונים לאנשים שהביעו בעבר עניין בכלבים קטנים. בחורה נחמדה הייתה ראשונה להגיד שאכן היא רוצה את טופי. סוכם איתה ועם גברת אסתר שלמחרת טופי יגיע לאשקלון לביתה של אחת המתנדבות ושם יימסר למאמצת. המאמצת התאהבה בטופי במבט ראשון. לקחה אותו לשמפו ותספורת ופן. מפנקת אותו כל הזמן. היא מדווחת שטופי מאד קשור אליה וקצת חרד כאשר היא יוצאת מטווח הראייה שלו. אבל הם מאושרים ביחד. וגברת אסתר רגועה, שטופי האהוב שלה מצא בית חם ואוהב ולא סבל אבל רגע בכלבייה.

“המתאכזר ומתעלל בבעלי חיים, סופו שיפגע גם בבני אדם”

כך כתב בהחלטתו שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, כשגזר שלושה חודשי מאסר בפועל על מתעלל בגורי חתולים.
לכתבה

איך יכולת?

רץ במייל:

[מחבר ג’ים וויליס, מתרגמת של הכתבה המודפסת חגית אוריין]
“כשהייתי גורה, נהגתי לבדר אותך עם התעלולים שלי, ולהצחיק אותך.

קראת לי הבת שלך, ולמרות המספר הלא מבוטל של הנעליים הלעוסות והכריות ההרוסות, הפכתי לחברתך הטובה ביותר.

כשהייתי רעה, הנפת לעברי את האצבע שלך, ושאלת “איך יכולת?”. אבל לאחר כמה שניות, הכעס נעלם, וליטפת לי את הבטן.

חלף זמן רב עד שהצלחת לחנך אותי לא להרוס את הבית, כי היית עסוק מאוד בקריירה שלך, אבל עבדנו על זה יחד.

אני זוכרת את הלילות בהם התכרבלתי לידך במיטה, מאזינה לנשימות שלך ולחלומות הסודיים שלך, והאמנתי שהחיים לא יכולים להיות טובים יותר.

היינו יוצאים לשיטוטים ארוכים בפארק, ולטיולים במכונית, ובדרך עצרנו לגלידה (לי נתת רק את הגביע כי “גלידה לא טובה לכלבים”).

אני הייתי מנמנמת לאורה של השמש החמה כל היום, ומחכה שתחזור הביתה מהעבודה בסוף היום.בהמשך בילית יותר ויותר זמן בעבודה, משקיע בקריירה שלך, וגם בחיפוש אחר בת זוג אנושית.אני חיכיתי לך בסבלנות, וניחמתי אותך כשהלב שלך נשבר, וכשהתאכזבת.

תמיד הייתי לצידך כשקיבלת החלטות טובות ורעות, וזרחתי משמחה כשחזרת הביתה, מאוהב.

היא, היום אישתך, לא אהבה כלבים, ועדיין ברכתי אותה לתוך ביתינו.

ניסיתי לגלות כלפיה חיבה, וצייתתי לה. הייתי שמחה, כי אתה היית שמח.

ואז, הגיעו התינוקות האנושיים, ואני התרגשתי איתך.

הוורדרדות שלהם והריח שלהם ריתקו אותי, ורציתי להיות להם מעין אמא. אבל אתה והיא דאגתם שאפגע בהם, וגרשתם אותי שוב ושוב לחדר אחר, לעריסת כלבים.

הו, כמה רציתי לאהוב אותם. אבל הפכתי לאסירה של האהבה.

כשהם גדלו, הפכתי לחברה שלהם. הם נצמדו לפרווה שלי, ומשכו עצמם למעלה, עד שנעמדו על רגליהם השמנמנות.

הם דחפו את אצבעותיהם לתוך עיני בצחוק. הם גרדו את אוזני ונישקו באף.

אהבתי כל דבר שקשור בהם, ואהבתי את המגע שלהם, כי למגע שלך כבר לא זכיתי.

הייתי מגנה עליהם בחיי, אם הייתי צריכה. הייתי מתגנבת למיטות שלהם, ומקשיבה לחששות שלהם, ולחלומותיהם הסודיים, ויחד חיכינו לשמוע את מכוניתך ברחוב.

פעם, כששאלו אותך אם יש לך כלב, הראית לשואלים תמונה שלי שנשאת בארנק, וסיפרת להם סיפורים עלי.בשנים האחרונות אתה סתם עונה “כן”, ומשנה את הנושא.

הפכתי מ”הכלבה שלך” “לסתם כלבה”, והתחלת להתנגד לכל דבר שקשור אלי.

עכשיו, הציעו לך תפקיד חדש בעיר אחרת, ואתם עוברים לדירה אחרת, שבה אסור לגדל בעלי חיים. אתה קיבלת את ההחלטה הנכונה עבור ה”משפחה” שלך.אבל היו זמנים שבהם אני הייתי משפחתך היחידה.

התרגשתי לקראת הנסיעה במכונית, עד שהגנו לבית מחסה לחיות. היה לו ריח של כלבים וחתולים, היה לו ריח של פחד, של חוסר תקווה.

מילאת את הניירת, ואמרת “אני יודע שתמצאו לה בית טוב”. הן משכו בכתפיהן, והביטו בך בכאב.

הן הבינו את הסיכויים הקלושים של כלב מבוגר למצוא בית, לעומת סיכוייהם המצויינים של הגורים החמודים.

אפילו ה”ניירות” והיחוס לא יעזרו.

היית צריך לפרום את ידיו של בנך מהקולר שלי, כשהוא צרח “לא, אבא! בבקשה אל תיקח את הכלב שלי!”.

ודאגת לו בגלל ה”שיעור”, שלימדת אותו על חברות, נאמנות ואחריות, ועל כבוד לכל החיים, כשנטשת אותי, את כלבתך הנאמנה.

ליטפת אותי על הראש לשלום, התחמקת מעיני, וסרבת בנימוס לקחת את הקולר והרצועה שלי איתך.

אחרי שעזבת, שתי הגברות הנחמדות אמרו שבטח ידעת כבר לפני מספר חודשים שאתה עוזב ולא טרחת למצוא לי בית חם. הן נדו בראשיהן, ושאלו “איך יכולת לעשות לה את זה?”.

הם נחמדים אליינו בבית המחסה, לפי אילוצי לוח הזמנים שלהם. והם האכילו אותנו, כמובן, אבל אני איבדתי את התאבון שלי מזמן.

בהתחלה, כשמישהו עבר ליד הכלוב שלי, מיהרתי לקדמת הכלוב.

קיוויתי שזה אתה, ששינית את דעתך, שכל זה היה סתם חלום רע, או לפחות שזה מישהו שאכפת לו, מישהו שיציל אותי.

כשהבנתי שאני לא יכולה להתחרות בגורים החמודים והשעירים, פרשתי לפינה מרוחקת, וחיכיתי.

שמעתי את צעדיה כשהיא באה בסוף היום, והלכתי אחריה במעבר שהוביל לחדר נפרד, חדר שקט. יותר מידי שקט.

הרגשתי את העצב שריחף עליה, והכביד על ליבה, כמו שהרגתי את כל רחשי ליבך.

היא כרכרה בעדינות רצועה על רגלי הקידמיות, ודמעה זלגה במורד לחיה.

ליקקתי את ידה, כדי לנחם אותה, ממש כמו שנהגתי ללקק אותך, לפני שנים כה רבות.

היא הכניסה מחט לתוך הוריד שלי, ונוזל קר זרם בכל גופי.

שכבתי מנומנמת, הבטתי לתוך עיניה הטובות ומלמלתי “איך יכולת?”.

אולי מכיוון שהבינה את שפת הכלבים שלי, היא אמרה “אני כל כך מצטערת”.

היא חיבקה אותי, ומיהרה להסביר שזאת העבודה שלה, שעליה להבטיח שאגיע למקום טוב יותר, מקום בו לא יתעלמו ממני, ינצלו אותי ויתעללו בי.

מקום בו לא אצטרך להגן על עצמי. מקום של אהבה ואור, מקום כה שונה מהארץ הזו.

בכוחותי האחרונים, ניסיתי להסביר לה בעזרת נפנוף זנב שה”איך יכולת?” לא היה מכוון אליה, אלא אליך, בעלי האהובים.

חשבתי עלייך.

אני אחשוב עלייך, ואחכה לך בגן עדן לנצח.

הלוואי שכל האנשים בחייך יגלו כלפייך כזו נאמנות”.

מתוך פורום בתפוז: נטישת כלב בוגר באשקלון

ביום שני האחרון נסעתי על כביש 44 (כביש מהיר בין צומת נחשון לרמלה) כשלפתע הבחנתי בכלב בוגר עם קולר הולך בתשישות לצד הדרך, עצרתי את רכבי,פתחתי את הדלת והכלב פשוט נכנס לאוטו באטיות רבה. לקחתי את הכלב לבדיקת שבב ולשמחתי השבב נמצא והיה רשום על הוטרינר העירוני של אשקלון אך מכיוון שלא ענו באותה השעה בעירייה החלטתי לקחת אותו לעמותת תנו לחיות לחיות עד שימצאו בעליו, בעמותה לא היה כלוב פנוי ונאמר לי שיתפנה כלוב ביום חמישי,לקחתי את הכלב לפנסיון ושילמתי עליו ל 3 ימים מראש.יום למחרת הצלחתי לקבל את פרטי הבעלים ממאגר השבבים, התקשרתי והבעלים סיפר לי שהכלב היה אצלו מגיל 3 חודשים, שקוראים לו לורד, שהוא בן 10 ושהוא מסר אותו לחבר לפני 7 חודשים אך אינו מוכן למסור לי את פרטי החבר כי הם לא מדברים.הוא גם סיפר לי שעכשיו יש לילדים גור חדש “לבן ופרוותי” (ממש כך הוא אמר לי..) ושאינו יכול לקחת את לורד בחזרה. כל נסיונותי להסביר לו שהכלב לא ימצא בית חדש בגילו ושהוא פשוט ימות בכלוב עלו בתוהו.כמה שעות לאחר השיחה כבר הייתי בתחנת המשטרה והגשתי תלונה אך כולנו יודעים מה יקרה עם התלונה הזו…
ביום חמישי קמתי בבוקר עם דמעות בעיניים, ידעתי שאני הולכת לחרוץ את גורלו של לורד לתמיד…ידעתי שמהרגע שלורד יגיע לעמותה ויכנס לכלוב הוא לא יצא משם יותר..הגעתי לפנסיון ופשוט פרצתי בבכי, העובדים של הפנסיון ריחמו עליי ועל לורד והחליטו לנסות למצוא פתרון, הם טענו שיש להם שכן רועה צאן בעל מס’ כלבים שאולי יהיה מוכן לקחת את לורד אליו ולצרף אותו לחבורה, הם הבטיחו שהאדם הזה יטפל בו טוב, אמנם הוא לא יקבל שם ליטופים ונשיקות אך הוא יקבל חופש, אוכל, מים ותרופות במידה ויצטרך…באותו הרגע זה היה נראה לי פתרון טוב יותר מכלוב והסכמתי אך הבטיחו לי שהמצב הוא הפיך ואם ימצא פתרון טוב יותר לא תהיה בעיה לקחת אותו משם.
אני אוספת כלבים מהרחוב כבר שנים רבות ואני חייבת לציין שהסיפור הזה גמר אותי, מימי לא ראיתי כלב כ”כ מדוכא, הכלב פשוט גמור, כל הזמן שהוא היה איתי הוא פשוט עצם את העיניים ונאנח…רק נאנח..שעות זה מה שהוא עשנ העיניים שלו אמרו הכל, הכלב היה חסר אונים, תשוש ולא הבין מה קורה סביבו, כ”כ רחוק מהבית שהוא אוהב ומכיר…
אני לא חושבת שלורד יתגבר על הדכאון שלו איפה שהוא נמצא כרגע, אני חושבת שכדי שלורד יתאושש הוא צריך חום ואהבה ומקום להזדקן בו בכבוד , אך מי יקח כלב בן 10?
באתי לפה לבקש 2 דברים:
1. במידה ולמישהו מכם יש רעיון לגבי לורד אני אשמח לשמוע, לצערי הרב אין לי תמונה שלו, המצלמה שלי מקולקלת ומהפלאפון לא הצלחתי להוציא תמונות ששוות משהו..ככל הנראה הוא רועה גרמני מעורב עם רוטווילר,רגיל לחיות בחוץ, חי בסביבת ילדים אך איני יודעת הוא איתם.
2. כשהייתי במשטרה נוכחתי לדעת שאפילו שם לא מכירים את החוק נגד נטישת בע”ח, החוק אינו מוכר ואין אף אחד שאוכף אותו, הדבר מקומם אותי! נשבר לי! אני לא יכולה לקבל את זה יותר אני לא יכולה לקבל את העובדה שיש לי שם וכתובת של עבריין אך הרשויות לא עושות כלום.גורלו של לורד כנראה נחרץ אך צריך למנוע מכלבים נוספים להגיע לאותו המצב ואני אנסה לקחת את המקרה הזה, שהוא אחד מני רבים, עד הסוף… אני מקווה שמשטרת אשקלון תתייחס לתלונה ואני מקווה להגיע לבית המשפט עם בעליו של לורד, אני רוצה שכולם יראו וישמעו שלא עוברים על מעשים כאלו בשתיקה ושאדם שעובר על החוק יענש, אך יש לי הרגשה שהמשטרה לא תעשה כלום ולכן אני פונה אליכם…אנא מכם, אם יש פה מישהו שמכיר את המערכת ויודע איך הדברים הללו מתנהלים ומה עליי לעשות הלאה אני אשמח לשמוע, כל עצה תתקבל בברכה ואני מוכנה לעשות הרבה בשביל להצליח במאבק הזה..

פחים מוטמנים וחתולי הרחוב

אני רוצה לטפל בנושא חתולי רחוב בעיר. זה לא רק הפחים המוטמנים, למרות שהם החמירו את הבעיות. אין לי נתונים במספרים, אבל יש הרבה מאד דיווחים, עם ובלי שמות מאנשים שקשורים לנושא.

1)יש מספר רב של חתולים בעיר שהולכים ומתרבים כל הזמן.

2) לשירות הווטרינרי יש תקציב מסויים לעיקור וסירוס חתולי רחוב. הם אמורים לאסוף, לנתח ולהחזיר למקום. בפועל, זה קורה . ראיתי במו עיני ווטרינר שמגיע לכאן פעם בשבוע ומנתח כשניים עשר חתולים ביום.בעבר, ווטרינרים פרטיים בעיר גם עזרו, אך הפסיקו בטענה שהם מפסידים כסף. קצב העיקורים/סירוסים לא מספיק. לא קרוב למספיק. ולא מחוסר רצון של הרשויות, כנראה.

3)למרות האמור בסעיף 2, יש דיווחים רבים לגבי איסוף חתולים , כביכול לניתוחים כאשר החתולים האלו לא חוזרים יותר לשטח. לכן, מאכילים רבים חוששים לפנות לעירייה בבקשה לעיקור/סירוס חתולים בהם הם מטפלים, דבר הגורם לריבוי נוסף של החתולים.

4)אין לעירייה חתוליה כמו שיש לה כלבייה. לא בטוח גם שזה מהווה פתרון.

5)מאז הכנסת הפחים החדשים ברוב שכונות העיר, אני מקבלת דיווחים רבים על חתולים רעבים. בחלק מהמקרים זה גורם לחתולים להיות נועזים ותוקפנים. בחלק מהמקרים מדווחים על תחלואה ותמותה. יש אזורים בעיר שטוענים שיש ריבוי חולדות ועכברים בעקבות הפחתת כמות החתולים עקב הרעבה ומוות או נדידה לחיפוש מזון. השירות הווטרינרי מכחיש את כל הנ”ל.

6)מאכילי חתולי רחוב מתלוננים שכיום הם מוציאים סכומים גדולים יותר כדי להאכיל את החתולים בגלל הפחים הסגורים.

7)מאכילים רבים מתלוננים על הצקות והתנקלויות מצד שכנים ומצד השרות הווטרינרי.

8)אזרחים רבים מתלוננים על מטרדים שנגרמים בפינות האכלת חתולים(תלונות אלו לא נבדקו על ידי, בטח לפחות חלק מוצדקות).

9)העירייה עובדת על חוק האכלת חתולים ברישיון. למיטב הבנתי, זה אמור להיות “פריצת דרך” לכל הרשויות בארץ. לא יודעת כרגע איפה זה עומד. העמותה טרם גבשה דעתה אם אנחנו בעד או נגד חוק זה.

10)התקבלו דיווחים מאנשים שנאמר להם משהו בסגנון “אם תחתום שאתה אחראי לטפל בחתולים האלו…..” או “אם תסדיר רשיון לפינת האכלה ……” ומצד שני, התקבלה פנייה של אשה שמאד רוצה שהשירות הווטרינרי יתאמו איתה מקום האכלה ויתנו לה רישיון. לה נאמר שאין אפשרות כזאת בחוק כרגע. לא ברור מה באמת קורה, מה אומר החוק או התקנות, או אם אלו יוזמות פרטיות של עובדים שונים בשירות הווטרינרי.

11) העמותה שלנו (SOS חיות אשקלון) העלתה בפני השירות הווטרינרי מספר הצעות ובקשה לעזרה מול גורמי עירייה בנושא זה. ביניהן: תחנות “בנויות” למזון ומים בחסות חברה כלשהי שימקמו אותם בהנחיית השירות הווטרינרי. עזרה מהעירייה בסבסוד חלקי של מזון לחתולי הרחוב. הגברת קצב ניתוחי עיקור וסירוס.בדיקת הטענות של התושבים והמאכילים. בשלב זה, למרות שיתוף פעולה יעיל עם השירות הווטרינרי בנושאים אחרים, הכל נענה בשלילה.

12)העמותה פועלת כעת לארגן קבוצה גדולה של מאכילים ולנסות להשיג עבורם מזון דרך היצרנים במחיר עלות, כדי להקל על כיסם של המאכילים. ייתכן ונשלח בעתיד מתנדבים לעזור למאכילים.

זה מה שידוע לי כרגע בנושא. יש הרבה מה לעשות בתחום. הנושא כאוב ובעייתי בכל הארץ, לא רק כאן.